פירוש תפילת על הניסים לחנוכה על פי חכמת הקבלה 

בתפלת על הניסים אומרים: "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול כשעמדה וכו' להשכיחם תורתך". דהנה כהן גדול - כפי המבואר בזוהר הקדוש, הוא בחינת חסד, שזה המוטיב העיקרי בבחינת הקדושה, ובעבודת האדם הוא ענין אהבת הזולת. ויש לחלק בין עושה חסד לאהבת הזולת, כי יש אשר עושים חסדים, אבל עדיין לא הגיעו לדרגת אהבת הזולת. ולכן נקראת נקודת הקדושה כהן "גדול", שעושה חסד בתכלית הרגשת הגדלות באמת.
ובזמן שמתעורר האדם לעבוד את ה' יותר מרגילותו, וממצוות אנשים מלומדה, ורוצה לעשות מעשים שימצאו חן בעיניו יתברך, שהוא ביטול האהבה העצמית שלו, ועושה חסד בהתבטלות ממש כלפי חבירו ורבותיו, אז מתחיל הגוף להתנגד במשנה תוקף למהלכיו של האדם. דכל זמן שנמצא עדיין ברמה של עשית מצוות מלומדה בלבד, ולא מקדיש שום מחשבה והתרעננות לאיכות המעשים - האם נעשים באמת מתוך אמונה, אהבה ויראת ה', אזי הגוף לא מתנגד ומתעורר להפריעו, רק בזמן שמתעורר לעבוד למעלה מהרגילות ורוצה בדביקות ה' בבחינת מה הוא רחום וכו', אז ההתנגדות הנזכרת מופיעה.
וזהו שאומרים: "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו", היינו, דווקא כאשר מתעוררת אצל האדם מידתו של הכהן הגדול שהוא חסד, המביא לאהבת הזולת כנ"ל, אז עומדת מלכות יון הרשעה על עמך ישראל.וזה ענין ששרים: "יוונים נקבצו עלי ,דוקא בימי חשמנים, שזה הזמן שהאדם רוצה ללכת למעלה מהרגילות, אז היונים, קרי: גופו של האדם, רוצים "להשכיחם תורתך ולעבירם מחוקי רצונך".
וכבר דייקו רבותינו בזה שאמר תורתך ולא התורה, או להעבירם מחוקי התורה. דהנה הכוחות הגופניים של האדם המכונים בשם: רצון לקבל הנאה ותענוג, מגמתם לספק הנאה ותענוג לאדם ולנתקו מכל ענין של קדושה, שהוא ענין הפוך בתכלית מהגוף. וכפי שמבואר שאהבת הזולת הוא ביטול האהבה העצמית, משא"כ כח הטומאה שרוצה את גדלות האגואיזם, ולכן מסכים שהאדם יעבוד את ה' וילמד תורה ויעסוק בה אפי' כל שעות היום, אלא שלא יזכור שהתורה היא באמת תורת ה'. וזהו שאמר להשכיחם תורתך, דאז לומד התורה בתורת חכמה. וע"ז אמרו חז"ל "חכמה בגויים תאמין" - שענין של חכמה יכולה להיות גם שלא בדרך הקדושה, דהחכמה צריכה להיות רק אמצעי כדי לבוא לאהבת ה' וליראה אותו, שהיא הדביקות. ובהעדר זאת, הרי שאין כאן השגת המטרה.
דהנה נודע שהתורה מתחלקת לד' אופנים: פשט רמז דרש סוד, ומצד הפשט לומדים על ענינים הלכתיים, וע"פ הסוד כל אות שבתלמוד רומזת על השי"ת. וכן מוצאים אנו בספרי רבותינו, שכל אימרות חז"ל הם למדו מצד פנימיות התורה, שאין לך ענין שאינו מורה על הדרך כיצד להתקרב אל עבודת ה'. לדוגמא: במשנה בבבא מציעא (פ"ב מ"א, בגמ' כא.) 'אלו מציאות שלו, ואלו חייב להכריז' - חוץ מהמובן ההלכתי מצד הפנימיות ענין המציאה, יתפרש עפ"י הפסוק (משלי ח' י"ז): 'כל משחרי ימצאוני', דישנה מציאות שהאדם מוצא את מציאות ה' והיא שלו, היינו, שצריך שיתנהג בהצנע לכת. ויש שחייב להכריז, ויכול לגלות לאחרים. הרי לפניכם דוגמא, איך אדם יכול לחפש את הקב"ה אפילו בענינים אשר נראים כהלכתיים גרידא.
וע"כ אמרו בזוהר הקדוש(חלק ג' נ"ג:) 'תורה מלשון הוראה - דאורי וגלי מאי דהוה סתים', דהיינו שהתורה מגלה לנו את הנעלם שהוא השי"ת בעצמו שמסתתר בתורה, וכשלומד במודעו?ת גמורה, שהמטרה היא בדביקות ה', אזי דרכו סלולה לצד הקדושה, היפך מהיוונים שרצו להעבירם מחוקי רצונתיו - לומר שאפי' שעוסק במצוות ה' מ"מ אל לו להתאמץ יותר מדי שיבוא עי"כ לקירבת ה', ואומרת בחינת יון שבתוך האדם: 'הרי שאר בני אדם לא חושבים ומתבוננים בזה'. והיא מלחמה תמידית.
ולכן אמרו ענין החכמה אצל הגוי, כי כל יתרון הישראלי על הגוי עפ"י הפנימיות כפי שאצר הרב אשלג זצ"ל: שגוי אינו מוכן לקבל ע"ע את עול האמונה שמשמעותה - הליכה למעלה מהדעת וההרגשה, והישראלי תכונתו שמתחשב רק עם דעת רבותיו ולא עם דעת עצמו וש??כלו. כך היה מבאר את הברכה בברכות השחר: "שלא עש??ני גוי". ולכן אפי' שהאדם יעסוק בחכמה מבחינה פנימית, עדיין אפשר שיחשב בעבודתו כענין הגוי, עד שיחדיר לעצמו את דרך האמונה.
"ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם". פירוש: דהנה אם האדם אינו יודע כלל על מציאות היוונים הללו בתוכו, אזי אינו יודע כלל עם איזה צרה הוא מתמודד, דהצרה הגדולה ביותר היא כמו שאומרים בתפילת תענית ציבור: "עננו ביום צום תעניתנו כי בצרה גדולה אנחנו". כי הצרה הגדולה ביותר היא בזמן שאינו יודע באיזה צרה הוא שרוי, דתחילת תיקון האדם הוא כאשר מתחיל להכנס במודעותו שהוא בצרה, וכדמצינו בגשמיות דכל שאינו מכיר במחלתו א"א לרפאותו. וזהו עניין "עמדת להם בעת צרתם" - נתת להם להרגיש שזה עת צרה, שאז מבקש מעומקא דליבא. וה' הוא הרב את ריב האדם כמאמרם (סוכה נב.): 'אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו', דהאדם מצד עצמו אינו יכול להתגבר על הרצון לקבל ועל קליפת היוונים, וכדי לעמוד מול הרצונות הללו צריך לסיעתא דשמיא. וכן אומרים [בתפילת ערבית]: 'כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו', כי צד הטומאה חזק מצד יעקב שהוא לשון עקב, וכן הכתוב אומר (ירמיה מט טו): 'כי הנה קטן נתתיך בגויים'. וזהו "מסרת גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים" - שמסר את הכוחות הרבים והגיבורים של הטומאה, ביד כוחות הקדושה שהם חלשים ומעטים בתוך האדם.